יום שני, 15 בדצמבר 2014

Mother tongue / שפת אם

מתנה לאמא שלי, שהקנתה לי, בין היתר הרב, את האהבה לשירה, ליום הולדתה השבעים. בשבילי, היא תמיד הדוברת בשיר הזה, האהוב עלי בשירי רחל, ותמיד דוברת אלי. בוקר אור, אמא. 

A present for my mother, who gave me, among many other things, my love of poetry, for her seventieth birthday. For me, she is always the speaker in this poem, my favorite by Rachel, and always speaking to me. 

Edward Hopper, Rooms by the Sea (1951)

Miniature Joys / Rachel 

Miniature joys, small lizard-tails of delight:
The sea, of a sudden, emerging between urban walls,
The glass in the window at sunset glistening bright --
A blessing in all!

A blessing in all, and all has a comforting ring,
In all are mysterious signs, and all is inclined
To weave lovely corals of words in a rhyme on its string,
As fancy will find.


שְׂשׂוֹנוֹת זְעִירִים / רחל

שְׂשׂוֹנוֹת זְעִירִים, שְׂמָחוֹת כִּזְנַב-לְטָאָה:
הַיָּם לְפִתְאֹם בֵּין שְׁנֵי בִּנְיָנִים בַּכְּרָךְ,
זְכוּכִית הַחַלּוֹן נוֹצֶצֶת בְּשֶׁמֶשׁ שׁוֹקְעָה –
הַכֹּל מְבֹרָךְ!

הַכֹּל מְבֹרָךְ, לַכֹּל נְגִינַת נֶחָמוֹת,
בַּכֹּל רְמָזִים טְמִירִים, וְהַכֹּל יִסְכֹּן
לַחֲרֹז עַל חוּטָיו אַלְמֻגֵּי הַמִּלִּים הַנָּאווֹת.
כְּיַד הַדִּמְיוֹן.

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

כמה יפה קמל הלילך

לכבוד יום הולדתו של וולאס סטיבנס. 

In celebration of Wallace Stevens' birthday.

Romare Bearden - Carolina Morning (1974)

בקרוֹלָיינות / וולאס סטיבנס

הלילך קמֵל בקרוליינות.
הפרפרים  כבר מרפרפים מעל לבקתות. 
התינוקות שאך נולדו כבר מפרשים אהבה
בקולותיהן של אמהות. 

אם נצחית, 
כיצד זה פטמותיך הקרושות בארס 
נוטפות הפעם דבש?

עץ האורן ממתיק את גופי
האיריס הלבן מייפה אותי. 

In the Carolinas / Wallace Stevens

The lilacs wither in the Carolinas. 
Already the butterflies flutter above the cabins. 
Already the new-born children interpret love
In the voices of mothers. 

Timeless mother, 
How is it that your aspic nipples
For once vent honey?

The pine tree sweetens my body
The white iris beautifies me. 

יום ראשון, 24 באוגוסט 2014

Time takes a cigarette

The first poem in Lea Goldberg's Hebrew debut, Smoke Rings, which came out in 1935, the year she arrived in mandatory Palestine.

Donald Sultan, Smoke rings June 6, 2001 (2001)


Smoke rings / Lea Goldberg

Shadows of rings of smoke on the wall
Fly towards curtains of grace. 
The clock looks at me not recognizing at all
My very much quieted face.

Clock-hand eyebrows, raised and perplexed
Ask: "Is it you? is it you?
With blunted teeth, did you not expect
On the sorrow of morrow to chew?"

This peace at my feet like a cat in a sprawl
Came to me by mistake and slept tight,
And its shadow is smiling at me from my wall
From the height of those smoke rings in flight.


טַבְּעוֹת עָשָׁן / לאה גולדברג

צֵל טַבְּעוֹת-הֶעָשָׁן עַל הַקִּיר
עָף אֶל עֶדְנַת וִילָאוֹת.
הַשָּׁעוֹן מִסְתַּכֵּל בִּי וְאֵינֶנּוּ מַכִּיר
אֶת פָּנַי שֶׁשָּׁקְטוּ מְאֹד.

גַּבּוֹת מְחוֹגִים מוּרָמוֹת וּתְמֵהוֹת
שׁוֹאֲלוֹת: "הַאַתְּ הִיא? הַאַתְּ?
הַאִם לֹא רָצִית בְּשִׁנַּיִם קֵהוֹת
לְכַרְסֵם יְגוֹן-מָחֳרָת?"

שֶׁקֶט זֶה הָרוֹבֵץ כְּחָתוּל לְרַגְלַי,
בָּא אֵלַי בְּטָעוּת וַיִּישָׁן,
וְצִלּוֹ מְחַיֵּךְ לִי מֵאַרְבַּעַת כְּתָלַי
מִמְּעוּף טַבְּעוֹת הֶעָשָׁן.

יום חמישי, 10 ביולי 2014

לבּרָזאילוּ

שיר שלישי של ארנסט יאנדל, שיר דו-לשוני, או ליתר דיוק שיר טראנס-לשוני, שהוא גם מצחיק, גם מרתק לשונית, גם פותח אופקים אוטופיסטיים (רלוונטיים מאוד), וכמובן מרעיד את אמות הסיפין של מושג התרגום. 


Third poem by Ernst Jandl, a bilingual, or more precisely trans-lingual poem, which is funny, linguistically fascinating, opens up (very relevant) utopian horizons, and of course shakes the foundations of the concept of translation. 


Ernst Jandl - A dream, a ha - ein balkon (1975-6)


קליפסו / ארנסט יאנדל

עוד נוֹ ווֹזתי
בברזיל יֵט
לברזיל יֵט
אני וודלייקתי  גוֹ 

שם הוִוימן 
אָזֵרוֹת כה
אָזֵרוֹת כה דֵי
מאיפה לא

עוד נו ווזתי
בברזיל יט
לברזיל יט
לוּ יָקוֹנתי גוֹ

כמו שאַנְדַרסְטֶן
לי את הלנגויץ׳
אֵאַנדַרסטֵן 
גם לנגויץ׳ בריוֹוֹ

עוד נו ווזתי
בברזיל יט
לברזיל יט


אני וודלייקתי  גוֹ

מתי שסֶנְדִים
מי אַקרוֹס ליָם
וואי מי נוט סֶנדִים גם 


אני וודלייקתי  גוֹ 

יֶס יֶס יֵסֶנדִים
מי אקרוס לים
שם יֵט עוד נו ווזתי 
מֵת לְגו לשם. 

עוד נוט ווזתי
בברזיל יט
יֶס לברזיל יט


אני וודלייקתי  גוֹ.

*** 
calypso / ernst jandl 

ich was not yet
in brasilien
nach brasilien
wulld ich laik du go

wer de wimen
arr so ander
so quait ander
denn anderwo

ich was not yet
in brasilien
nach brasilien
wulld ich laik du go

als ich anderschdehn
mange lanquidsch
will ich anderschdehn
auch lanquidsch in rioo

ich was not yet
in brasilien
nach brasilien
wulld ich laik du go

wenn de senden
mi across de meer
wai mi not senden wer
ich wulld laik du go

yes yes de senden
mi across de meer
wer ich was not yet
ich laik du go sehr

ich was not yet
in brasilien
yes nach brasilien
wulld ich laik du go

יום ראשון, 29 ביוני 2014

שיר דִי כלום

עוד שיר של יאנדל, מתוך הספר für alle.

הרבה מהשירים של יאנדל אמורים להקרא בקול, ולמרבה המזל קיימת הקראה מרגשת של השיר על ידי  פאלקו, הזמר והמשורר האוסטרי. הווידאו בתחתית הפוסט.


Another Jandl poem, from his book für alle. 

Many of Jandl's poems are meant to be read out loud, and fortunately for all there is a moving reading of this poem by the great Austrian singer and poet Falco. The video is at the bottom of the post. 

ernst jandl and friederike mayröcker



משפט דקלום / ארנסט יאנדל

באמת
יום יפה
באמת
נעים כזה


באמת
יום יפה
באמת
נעים כזה


באמת
יום יפה
באמת
נעים כזה


באמת
יום יפה
באמת
נעים כזה


באמת
שום דבר מיוחד
שום דבר מיוחד
באמת שום דבר

באמת שום דבר
שום דבר מיוחד
שום דבר מיוחד
באמת שום דבר

באמת
שום דבר מיוחד
שום דבר מיוחד
באמת שום דבר

באמת שום דבר
שום דבר מיוחד
שום דבר מיוחד
באמת שום דבר


באמת
יום יפה
באמת
נעים כזה

באמת
שום דבר מיוחד
שום דבר מיוחד
באמת שום דבר

באמת שום דבר
שום דבר מיוחד
שום דבר מיוחד
באמת שום דבר

באמת
יום יפה
שום דבר מיוחד
באמת שום דבר


עכשיו
האחרונים
אינם

רק
אנחנו

עכשיו
האחרון
איננו

רק
אני

vorsagesatz / ernst jandl

eigentlich 
ein schöner tag
eigentlich
recht entspannt

eigentlich 
ein schöner tag
eigentlich
recht entspannt

eigentlich 
ein schöner tag
eigentlich
recht entspannt

eigentlich 
ein schöner tag
eigentlich
recht entspannt


eigentlich
nichts besonderes
nichts besonderes 
eigentlich nichts

eigentlich nichts
nichts besonderes
nichts besonderes 
eigentlich nichts

eigentlich
nichts besonderes
nichts besonderes 
eigentlich nichts

eigentlich nichts
nichts besonderes
nichts besonderes 
eigentlich nichts


eigentlich 
ein schöner tag
eigentlich
recht entspannt

eigentlich
nichts besonderes
nichts besonderes 
eigentlich nichts

eigentlich nichts
nichts besonderes
nichts besonderes 
eigentlich nichts

eigentlich 
ein schöner tag
nichts besonderes 
eigentlich nichts


nun
sind die letzten 
weg

nur 
wir

nun 
ist der letzte 
weg

nur 
ich


*

פאלקו זצ״ל מוכר לקהל העברי ולרוב העולם בעיקר כמי ששר, בין היתר, את ״אמדאוס אמדאוס״ ו-״ויֶינָה קוֹלינג״. ההקראה הזו היא מתוך ערב שירה גרמנית אקספרימנטלית בו השתתף, ושאפשר לראות פה

Falco is known to the Israeli readership, as to most of the world, mainly as the singer of 80s hits like "Amadeus, Amadeus" and "Vienna Calling". This reading is from an evening of experimental German poetry he participated in and which can be watched here

video

ותודה לניצן שושן ולחמוטל כוכבי (שטרנגסט) על העזרה. 

יום רביעי, 11 ביוני 2014

שיר של המשורר האוסטרי ארנסט יאנדל, מתוך ספרו Laut und Luise. השיר הזה מופיע גם כפרולוג למחזה Kaspar של פטר הנדקה, ושם נתקלתי בו לראשונה.

כאן אפשר לשמוע את יאנדל מקריא את השיר בגרמנית. 

A poem by Ernst Jandl from Laut und Luise. The poem also appears as a prologue to Peter Handke's play Kaspar, which is where I first saw it. 

Here is a recording of Jandl reading the poem in German. 

Norbert Bisky, Nachbild II (2010)

16 שנה / ארנסט יאנדל

שֵשֵתְ'רה שנה
ת'וּדאוֹתְ'דבָּנְהוֹף
שֵשת'רה שנה
אָת' מה
הוא יעתֵ'ה
ת'וּדאוֹתְ'דבָּנְהוֹף 
שֵשת'רה שנה
אָת' מה
אָת' מה
הבָּחור
אָת' מה
הוא יעתֵ'ה
שֵשת'רה שנה
ת'וּדאוֹתְ'דבָּנְהוֹף
אָת' מה
אָת' מה
הוא יעתֵ'ה
הבחור
עם השֵשת'רה
שנה שלו.

16 jahr / ernst jandl
  
thechdthen jahr 
thüdothdbahnhof 
thechdthen jahr 
wath tholl 
der machen 
thüdothdbahnhof 
thechthen jahr 
wath tholl 
wath tholl 
der bursch 
wath tholl 
der machen 
wath tholl 
wath tholl 
der machen 
thechdthen jahr 
thüdosthdbahnhof 
wath tholl 
der machen 
der bursch 
mit theine 
thechdthen jahr 

יום שלישי, 3 ביוני 2014

כמה שלא

שיר של המשורר האמריקאי סריקָנת' רֶדי, מספרו הראשון שנקרא "מידע למבקרים" (Facts for Visitors). השיר קשה לתרגום. הרבה דברים הולכים לאיבוד, אבל בכך גם עוסק השיר, ובדיוק לכן הוא מזמין נסיונות תרגום  שנדונו מראש לכשלון. הנה אחד הנסיונות שלי, ואחריו משהו שכתבתי על השיר באנגלית. 

A poem by Srikanth Reddy, from Facts for Visitors, his first book. The poem is difficult to translate. A lot gets lost, but this is part of the thematics of the poem, and why it invites repeated attempts at translation, predestined to fail. Here is one of my attempts, followed by a little something I wrote about the poem.

Shira Stav, The other one (2014)

מָלון עֶרש / סְריקָנת' רֶדי

כמה שלא דופקים   
על הים הים 

רק משיב גלים. לָרִיק
נכנסים שוב ושוב אל הים

הים עדיין אומר
שאף אחד לא בבית. עלייך לעזוב 

אורסולה יקרה. בעודי כותב,
הם מבריקים את הנברשת

הגדולה. כל מנסרה
שקיעה מופשטת

או ביז'וּ פוֹאַיֵיה
תלוי איפה עומדים. 

הם מפרקים אותה כל סתיו
וקוראים לזה ניקיון אביב. 

הם מגישים לי תה.
הם שואלים אותי לשמי

ואני אומר להם אורסולה,
אני לא יודע אפילו

איך להתגעגע למי שעזבת.   

Hotel Lullaby / Srikanth Reddy

No matter how often you knock
on the ocean the ocean

just waves. No matter
how often you enter the ocean

the ocean still says 
no one's home. You must leave

her dear Ursula. As I write this
they polish the big

chandelier. Every prism
a sunset in abstract

or bijou foyer
depending on where you stand. 

They take it apart every Fall
and call it Spring cleaning. 

They bring me my tea. 
They ask me my name

& I tell them Ursula, 
I don't even know 

how to miss who you left. 


This poem, the third in Reddy’s debut, Facts for Visitors, takes the form of a letter, written from a hotel and addressed to Ursula. It begins with an image of grief, the speaking (or writing) subject’s insistent but fruitless attempts to solicit a response from, or retrieve, a lost beloved from the ocean construed as a house. The lost beloved is likely Ursula, the ocean perhaps a formerly shared home, perhaps a marine Hades. The letter is written from the hotel in which the speaker sojourns having aborted these attempts.
The poem itself is structured like a hotel, nine (identical) rooms — stanzas (or, in Hebrew, houses) — and a bottom line. In these rooms, the sentences of the poem are only guests. Mostly, they pass through them. No room manages to host a full sentence. In one case, a kind of public space, a hotel lobby, hosts more than one sentence (“they bring me my tea. \\ They ask me my name”). Hotel fact for visitors: no one’s home.
In some cases, traces left in a room by guest sentences that have checked in and out reveal simultaneously the transient ephemerality of hotel reality and the phenomenology of longing: “Just waves. No matter”.
There is one exception. Room #7 (or #4, depending on where you stand) does house a full sentence, but one describing the impersonal hotel staff (they) performing periodic hotel maintenance, the operation of polishing “the big chandelier”. This cyclical operation is one of disguise: “They take it apart every Fall // & call it Spring cleaning”. This disguise is essential to the operational logic of a hotel, which presents a heavily used space constructed for no one in particular, and in which no one really lives, as an always fresh, personal space constructed for you as a home away from home. (Throughout the poem, the anaphoric reference of the pronoun you is never unambiguously resolved).
I cannot resist reading this stanza as an allusion to Hopkins’ Spring and Fall, the taking apart of the chandelier paralleling the “unleaving” of the “Golden Grove” of that poem. Hopkins’ speaker laments our cosmologically ordained “blight” — the inevitable process in which our ability to empathize and grieve the mortality and demise of individuals transforms into mundane, generalizing apathy. The disguising operation performed by the hotel staff is then meant to conceal this process, to dress Fall as Spring, emotional erosion as rejuvenation.
In his essay on the hotel lobby, Sigfried Kracauer describes it as the inverse image of the house of God:
In the house of God, which presupposes an already extant community, the congregation accomplishes the task of making connections. Once the members of the congregation have abandoned the relation on which the place is founded, the house of God retains only a decorative significance … The typical characteristics of the hotel lobby ... indicate that it is conceived as the inverted image of the house of God.  It is a negative church, and can be transformed into a church so long as one observes the conditions that govern the different spheres. In both places people appear there as guests. But whereas the house of God is dedicated to the service of the one whom people have gone there to encounter, the hotel lobby accommodates all who go there to meet no one.”[1]  

Having failed to meet the one he longs to encounter, the lost Ursula, the poem’s speaking subject enters the hotel, qua negative church, to meet no one. As he encounters the chandelier, it diverts his grief, and his attention. The poem itself here is diverted, changing topics from the content of the letter, to the maintenance of the chandelier and the visual tricks of its prisms. But the diversion provided by the chandelier seems self-referential, the semblances of the prisms internal to the fabricated reality of the hotel: a “bijou foyer” and a “sunset in abstract”.
Looking back at the second stanza through this sunset-abstracting prism, one imagines seeing there an eroticized image of the setting sun and the ocean. “No matter \\ how often you enter the ocean \\ the ocean still says: no one’s home”. Through the chandelier, the desolation of this estranged love scene between sun and ocean becomes an abstract, perhaps mass produced, decoration.
If the hotel brings diversion, relief and sleep — a lullaby — this comes with the loss, not only of the object of longing, but of the capacity to long, and, gradually, of the memory of the once vital longing self. The poem ends in a Kracauerian hotel condition of apathetic anonymity:  “I don’t even know // how to miss who you left”.






[1] (Kracauer, Siegfried. "The hotel lobby." In "The mass ornament: Weimar essays.[Translated, edited, and with an introduction by Thomas Y. Levin.]." (1995) p.175)



יום חמישי, 29 במאי 2014

Goldberg Variations

In celebration of the great Lea Goldberg's birthday today, here are two translations, one by me, of a poem she wrote when she was young about the woman who gave birth to her.

Frederico Zandomeneghi, Mother and Daughter (1879)

To a picture of mother / Lea Goldberg (My translation) 

How your picture is calm — you are different:
Somewhat proud and embarrassed in being — my mother. 
Looking on with a tear, with a smile not insistent, 
Not one querying “who?” do you utter. 

Never wondered, nor vexed, when I came to your door
Day in and day out and demanded: "provide!"
Everything to me in your own arms you bore
Because I was me, and no reason beside. 

And today you remember more than I do
My childhood’s sorrow, and your heart did divine:
When the daughter, now grown, comes by to see you
She will bring the despair of her grief in its prime. 

Yes. Shattered I’ll come and not ask how you fare,
I won't cry in your lap, won't whisper: my mother!
You will know:
My deserter was dearer to me than you were, 
Still no querying “who?” will you utter. 


To mother's picture / Lea Goldberg (tr. Zvi Jagendorf, from the wonderful anthology The Defiant Muse)

Your picture is so peaceful, a different you, 
proud and a bit bewildered, you're my mother. 
Joining me with a tear, giving in with a smile, 
never asking who. 

You weren't astonished or angry
when I came each day saying: Give!
You brought me everything with your own hands
just because It was me. 

More than I, you remember today
the pain of my childhood, You worked it out:
how your daughter, older now, comes to you 
bringing her grown despair and sadness. 

Yes this is me, broken, and I'll not ask how you are, 
won't cry on your breast, won't whisper mother.
You'll know it: 
He's gone who was dearer to me than you, 
You won't ask who. 

לתמונת אמא / לאה גולדברג

תמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה – אַתְּ אַחֶרֶת:
קְצָת גֵּאָה וּנְבוֹכָה עַל שֶׁאַתְּ - אִמִּי.
מְלַוָּה בְּדִמְעָה וּבְחִיוּך מְוַתֶּרֶת
וּמֵעוֹלָם אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת: "מִי?"

לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!"
אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ
רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי.

וְיוֹתֵר מִמֶנִי אַתְּ הַיוֹם זוֹכֶרֶת
אֶת יְגוֹן-יַלְדוּתִי, וְנַפְשֵךְ כְּבָר פָּתְרָה:
עֵת תָּבוֹא אֵלַיִךְ הַבַּת הַבּוֹגֶרֶת,
הִיא תָּבִיא אֶת יֵאוּש תּוּגָתָה שֶׁבָּגְרָה.

כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ.
לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!"
אַתְּ תֵּדְעִי:
זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ
וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?"

יום רביעי, 7 במאי 2014

העוג והלהג

שיר של וואלאס סטיבנס מתוך ״הרמוניום״, ספרו הראשון, שהתפרסם ב-1923. השיר בנוי על מערכת של סימליות צלילית (sound symbolism) --הענק קשור לעיצורים גרוניים ותנועות אחוריות. הילדות לעיצורים שפתיים, תנועות לא אחוריות, והצליל /l/, שמסמל את הלשון עצמה.  על שני סוגים של סימבוליזם צלילי ותפקידם בשיר הזה ובשירה של סטיבנס בכלל אפשר לקרוא במאמר מעניין של חוקרת הספרות מארי בורוף.  

כאן אפשר לקנות עותק חתום של המהדורה הראשונה של ״הרמוניום״. 

From Wallace Stevens' first volume of poetry, Harmonium (a signed first edition of which here). This poem is built on a system of sound symbolism, wherein the girls are associated with labial consonants and front vowels, and the giant with "gutturals" (velars and, in Hebrew, uvulars and pharyngeals). More on two kinds of sound symbolism and their role in this and other Stevens poems in this interesting article by Marie Borroff. 

James Hua-Zen Kao -- Undone (2009)


המזימה נגד הענק / ואלאס סטיבנס

ילדה ראשונה

כשהעוֹג המלהג הזה יגיע,
משחיז את הקרדום,
אני ארוץ לפניו,
מפיצה בּשמִים אצילים
של גרניום ופרחים שאיש לא הריח.
זה יקפיא אותו.

ילדה שניה

אני ארוץ לפניו,
מקשיתה בדים זרוּיי צבעים 
קטנים כביצי דג.
החוטים
יביכו אותו.

ילדה שלישית

!Oh, la … le pauvre
אני ארוץ לפניו,
בהתנשפות משונה.
הוא ישתופף לשמוע.
אני אלחש
שִׂפתִיים של פלא בעולם גרוני. 
זה יפרק אותו.


The Plot Against The Giant / Wallace Stevens

First Girl

When this yokel comes maundering, 
Whetting his hacker, 
I shall run before him, 
Diffusing the civilest odors 
From geraniums and un-smelled flowers. 
It will check him. 

Second Girl

I shall run before him, 
Arching cloths besprinkled with colors
As small as fish-eggs. 
The threads
Will abash him. 

Third Girl

Oh la ... le pauvre!
I shall run before him, 
With a curious puffing. 
He will bend his ear then. 
I shall whisper
Heavenly labials in a world of gutturals. 
It will undo him. 

יום רביעי, 23 באפריל 2014

Desktopia

Today is administrative professionals' day. In honor of all secretaries and clerks, the scapegoats of the bureaucratic age, who have to absorb the indignant frustration of so many impatient people fuming with a sense of entitlement, a poem by Sigal Ben-Yair, from her book Unrefined, which came out in 2011.

Secretary

I am a double-desked secretary, you've never seen
a double-desked secretary like me, a-leggish. Or in English
'legless'. Model 803, UPC 12985. I am always placed
at my desk. Look at me from door #1918, floor
minus three, all desk and circumferential limb-shelf, browsing
fast from the waist up. I, desk woman, with screwed on
pelvis, issuing commands of turning, bending, type,
print. Two copies please, 180 degrees of efficiency,
and behind me, they say, a splendid landscape. A clear lake
deer and sunset. At ten past five, at dark,
I grow back my legs, outstanding employee award.
Never, never have you seen my minuscule legs, as they elongate
fading, in the first fluorescent light of dawn.


Luc Tuymans - The Leg, 1994



מַזְכִּירָה

אֲנִי מַזְכִּירָה דּוּ-שֻׁלְחָנִיתמֵעוֹלָם לֹא רְאִיתֶם
מַזְכִּירָה דּוּ-שֻׁלְחָנִית כָּמוֹנִיאַ-רַגְלִיתאוֹ בְּאַנְגְּלִית
לֶגְלֶסדֶּגֶם 803 מק"ט 12985. מֵעוֹלָם לֹא קַמְתִּי
מִן הַמִּכְתָּבָההַבִּיטוּ עָלַי מִדֶּלֶת מס' 1918, קוֹמָה
מִינוּס שָׁלוֹשׁכֻּלִּי שֻׁלְחָן וְגַף-מַדָּף הֶקֵּפִי מְדַפְדֶּפֶת
בִּמְהִירוּת מִמָּתְנַי וָמַעְלָהאֲנִי, אִשָּׁה-שֻׁלְחָןיֵשׁ לִי אַגָּן
מֻבְרָגכִּידוֹן וּמִמֶּנּוּ מָעֳבָרוֹת פְּקֻדּוֹת סִיבוּב כִּיפוּף הַקְלֵד
הַדְפֵּסבִּשְׁנֵי עֳתָקִים בְּבַקָּשָׁה, 180 מַעֲלוֹת שֶׁל יְעִילוּת
וּמֵאֲחוֹרַי כָּךְ מְסַפְּרִיםתְּמוּנַת נוֹף נִפְלָאָהאֲגַם צָלוּל
צְבִי וּשְׁקִיעָהבְּשָׁעָה חָמֵשׁ וַעֲשָׂרָהבַּחֲשֵׁכָה,
אֲנִי מַצְמִיחָה אֶת רַגְלַי מֵחָדָשׁפְּרָס לָעוֹבֵד הַמִּצְטַיֵּן.
מֵעוֹלָםמֵעוֹלָם לֹא רְאִיתֶם אֶת רַגְלַי הַקְּטַנּוֹתהַמִּתְאָרְכוֹת
נְמוֹגוֹתעִם אוֹר פְלוֹרוֹסֶנְט רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר




Thanks to Andrew and Naama for help with the translation.

יום רביעי, 16 באפריל 2014

Fleating

First translation of the work of Hezy Leskly (1952 -- 1994). This poem was not intended for publication, and was published only posthumously in his collected poems (edited by Wieseltier). According to the collection, the poem appeared in a red notebook entitled "Soup: unripe poems 1968-70". (מרק: שירי בוסר)

Here is a link to the full version of Yakantalisa, Yair Lev's documentary about Leskly, with English subtitles and a fantastic clip of Leskly reading his poem that gave this blog its name (translated there by Aura Hammer, Oded Peled and Peter Cole).

Yves Klein: Leap into the Void (1960)
Der Tod der Flohzirkusdirektors

When, the cropdust-
ing plane
had killed by
mistake
the fleas 
that belonged to 
Herr Weiss
Herr Weiss was 
facing
the nothing.
Inside the nothing he went on living and even
creating
but already then he was
facing
one possibility
only and later on he chose 
it.


Der Tod der Flohzirkusdirektors

כּשְ, מְטוס הָ
רִסוס
הרג בְּ
טעות 
את הַ
פרעושים של 
הֶר וַיְיס
נִצַב
הֶר וַיְיס בִּפְני
הכּלום.
בתוך הכלום המשיך לחיות וַאפילו 
ליצֹר
אבל כבר אז
נִצְבה
בפניו אפשרות אחת
ויחידה ומאֻחר יותר הוא בחר
בה.