Goldberg Variations

In celebration of the great Lea Goldberg's birthday today, here are two translations, one by me, of a poem she wrote when she was young about the woman who gave birth to her.

Frederico Zandomeneghi, Mother and Daughter (1879)

To a picture of mother / Lea Goldberg (My translation) 

How your picture is calm — you are different:

Somewhat proud and embarrassed in being — my mother. 

Looking on with a tear, with a smile not insistent, 

Not one querying “who?” do you utter. 

Never wondered, nor vexed, when I came to your door

Day in and day out and demanded: "provide!"

Everything to me in your own arms you bore

Because I was me, and no reason beside. 

And today you remember more than I do

My childhood’s sorrow, and your heart did divine:

When the daughter, now grown, comes by to see you

She will bring the despair of her grief in its prime. 

Yes. Shattered I’ll come and not ask how you fare,

I won't cry in your lap, won't whisper: my mother!

You will know:

My deserter was dearer to me than you were, 

Still no querying “who?” will you utter. 

To mother's picture / Lea Goldberg (tr. Zvi Jagendorf, from the wonderful anthology The Defiant Muse)

Your picture is so peaceful, a different you, 

proud and a bit bewildered, you're my mother. 

Joining me with a tear, giving in with a smile, 

never asking who. 

You weren't astonished or angry

when I came each day saying: Give!

You brought me everything with your own hands

just because It was me. 

More than I, you remember today

the pain of my childhood, You worked it out:

how your daughter, older now, comes to you 

bringing her grown despair and sadness. 

Yes this is me, broken, and I'll not ask how you are, 

won't cry on your breast, won't whisper mother.

You'll know it: 

He's gone who was dearer to me than you, 

You won't ask who. 

לתמונת אמא / לאה גולדברג

תמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה – אַתְּ אַחֶרֶת:
קְצָת גֵּאָה וּנְבוֹכָה עַל שֶׁאַתְּ - אִמִּי.
מְלַוָּה בְּדִמְעָה וּבְחִיוּך מְוַתֶּרֶת
וּמֵעוֹלָם אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת: "מִי?"

לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!"
אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ
רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי.

וְיוֹתֵר מִמֶנִי אַתְּ הַיוֹם זוֹכֶרֶת
אֶת יְגוֹן-יַלְדוּתִי, וְנַפְשֵךְ כְּבָר פָּתְרָה:
עֵת תָּבוֹא אֵלַיִךְ הַבַּת הַבּוֹגֶרֶת,
הִיא תָּבִיא אֶת יֵאוּש תּוּגָתָה שֶׁבָּגְרָה.

כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ.
לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!"
אַתְּ תֵּדְעִי:
זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ
וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?"

העוג והלהג

שיר של וואלאס סטיבנס מתוך ״הרמוניום״, ספרו הראשון, שהתפרסם ב-1923. השיר בנוי על מערכת של סימליות צלילית (sound symbolism) --הענק קשור לעיצורים גרוניים ותנועות אחוריות. הילדות לעיצורים שפתיים, תנועות לא אחוריות, והצליל /l/, שמסמל את הלשון עצמה.  על שני סוגים של סימבוליזם צלילי ותפקידם בשיר הזה ובשירה של סטיבנס בכלל אפשר לקרוא במאמר מעניין של חוקרת הספרות מארי בורוף.  

כאן אפשר לקנות עותק חתום של המהדורה הראשונה של ״הרמוניום״. 

From Wallace Stevens' first volume of poetry, Harmonium (a signed first edition of which here). This poem is built on a system of sound symbolism, wherein the girls are associated with labial consonants and front vowels, and the giant with "gutturals" (velars and, in Hebrew, uvulars and pharyngeals). More on two kinds of sound symbolism and their role in this and other Stevens poems in this interesting article by Marie Borroff. 

James Hua-Zen Kao -- Undone (2009)

המזימה נגד הענק / ואלאס סטיבנס

ילדה ראשונה

כשהעוֹג המלהג הזה יגיע,

משחיז את הקרדום,

אני ארוץ לפניו,

מפיצה בּשמִים אצילים

של גרניום ופרחים שאיש לא הריח.

זה יקפיא אותו.

ילדה שניה

אני ארוץ לפניו,

מקשיתה בדים זרוּיי צבעים 

קטנים כביצי דג.

החוטים

יביכו אותו.

ילדה שלישית

!Oh, la … le pauvre

אני ארוץ לפניו,

בהתנשפות משונה.

הוא ישתופף לשמוע.

אני אלחש

שִׂפתִיים של פלא בעולם גרוני. 

זה יפרק אותו.

The Plot Against The Giant / Wallace Stevens

First Girl

When this yokel comes maundering, 

Whetting his hacker, 

I shall run before him, 

Diffusing the civilest odors 

From geraniums and un-smelled flowers. 

It will check him. 

Second Girl

I shall run before him, 

Arching cloths besprinkled with colors

As small as fish-eggs. 

The threads

Will abash him. 

Third Girl

Oh la ... le pauvre!

I shall run before him, 

With a curious puffing. 

He will bend his ear then. 

I shall whisper

Heavenly labials in a world of gutturals. 

It will undo him. 

Desktopia

Today is administrative professionals' day. In honor of all secretaries and clerks, the scapegoats of the bureaucratic age, who have to absorb the indignant frustration of so many impatient people fuming with a sense of entitlement, a poem by Sigal Ben-Yair, from her book Unrefined, which came out in 2011.

Secretary

I am a double-desked secretary, you've never seen

a double-desked secretary like me, a-leggish. Or in English

'legless'. Model 803, UPC 12985. I am always placed

at my desk. Look at me from door #1918, floor

minus three, all desk and circumferential limb-shelf, browsing

fast from the waist up. I, desk woman, with screwed on

pelvis, issuing commands of turning, bending, type,

print. Two copies please, 180 degrees of efficiency,

and behind me, they say, a splendid landscape. A clear lake

deer and sunset. At ten past five, at dark,

I grow back my legs, outstanding employee award.

Never, never have you seen my minuscule legs, as they elongate

fading, in the first fluorescent light of dawn.

Luc Tuymans - The Leg, 1994

מַזְכִּירָה

אֲנִי מַזְכִּירָה דּוּ-שֻׁלְחָנִית, מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתֶם
מַזְכִּירָה דּוּ-שֻׁלְחָנִית כָּמוֹנִי, אַ-רַגְלִית. אוֹ בְּאַנְגְּלִית
לֶגְלֶס. דֶּגֶם 803 מק"ט 12985. מֵעוֹלָם לֹא קַמְתִּי
מִן הַמִּכְתָּבָה. הַבִּיטוּ עָלַי מִדֶּלֶת מס' 1918, קוֹמָה
מִינוּס שָׁלוֹשׁ, כֻּלִּי שֻׁלְחָן וְגַף-מַדָּף הֶקֵּפִי מְדַפְדֶּפֶת
בִּמְהִירוּת מִמָּתְנַי וָמַעְלָה. אֲנִי, אִשָּׁה-שֻׁלְחָן, יֵשׁ לִי אַגָּן
מֻבְרָג, כִּידוֹן וּמִמֶּנּוּ מָעֳבָרוֹת פְּקֻדּוֹת סִיבוּב כִּיפוּף הַקְלֵד
הַדְפֵּס. בִּשְׁנֵי עֳתָקִים בְּבַקָּשָׁה, 180 מַעֲלוֹת שֶׁל יְעִילוּת
וּמֵאֲחוֹרַי כָּךְ מְסַפְּרִים, תְּמוּנַת נוֹף נִפְלָאָה. אֲגַם צָלוּל
צְבִי וּשְׁקִיעָה. בְּשָׁעָה חָמֵשׁ וַעֲשָׂרָה, בַּחֲשֵׁכָה,
אֲנִי מַצְמִיחָה אֶת רַגְלַי מֵחָדָשׁ, פְּרָס לָעוֹבֵד הַמִּצְטַיֵּן.
מֵעוֹלָם, מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתֶם אֶת רַגְלַי הַקְּטַנּוֹת, הַמִּתְאָרְכוֹת
נְמוֹגוֹת, עִם אוֹר פְלוֹרוֹסֶנְט רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר

Thanks to Andrew and Naama for help with the translation.

Fleating

First translation of the work of Hezy Leskly (1952 -- 1994). This poem was not intended for publication, and was published only posthumously in his collected poems (edited by Wieseltier). According to the collection, the poem appeared in a red notebook entitled "Soup: unripe poems 1968-70". (מרק: שירי בוסר)

Here is a link to the full version of Yakantalisa, Yair Lev's documentary about Leskly, with English subtitles and a fantastic clip of Leskly reading his poem that gave this blog its name (translated there by Aura Hammer, Oded Peled and Peter Cole).

Yves Klein: Leap into the Void (1960)

Der Tod der Flohzirkusdirektors

When, the cropdust-

ing plane

had killed by

mistake

the fleas 

that belonged to 

Herr Weiss

Herr Weiss was 

facing

the nothing.

Inside the nothing he went on living and even

creating

but already then he was

facing

one possibility

only and later on he chose 

it.

Der Tod der Flohzirkusdirektors

כּשְ, מְטוס הָ

רִסוס

הרג בְּ

טעות 

את הַ

פרעושים של 

הֶר וַיְיס

נִצַב

הֶר וַיְיס בִּפְני

הכּלום.

בתוך הכלום המשיך לחיות וַאפילו 

ליצֹר

אבל כבר אז

נִצְבה

בפניו אפשרות אחת

ויחידה ומאֻחר יותר הוא בחר

בה.

דברים שבקושי נעז לתרגם Things for translation too vile

כשהייתי בתיכון ולמדתי צרפתית, חבר שלי עמית וייסברגר נתן לי עותק של Alcools, ספרו של גיום אפולינר. כמה שירים מהספר הזה שהצלחתי אז להבין, ושקראתי בלי סוף, מלווים אותי מאז, וזה אחד מהם. תרגמתי לעברית ולאנגלית.

השיר נכתב בזמן שאפולינר שהה בעיר Unkel בעמק הריין בגרמניה. הוא מופיע כחלק מקובץ שירי הריין (Rhénanes) ב-Alccols, ומתייחס לשירים של היינה. השורה האחרונה בשיר היא מיזוג בין שני פסוקים מתהילים שאפולינר העתיק לא נכון מאוסף של פולקלור בולגרי.

תודה לאלן אסטרו על הדיון בשיר, ובעיקר לכרמית חרש על העזרה בתרגום לעברית. 

When I was in high school and learning French, my friend Amit Weissberger gave me a copy of Apollinaire's Alcools. Some of the poems I had managed to understand back then, and which I had read over and over, have stayed with me since, and this is one of them. I've translated it to Hebrew and to English. 

This poem was written when Apollinaire was staying in Unkel, in the German Rheinland. It is part of the Rhénanes, the Rhein poems in Alcools, and includes allusions to Heine. The last line is a mixture of two verses from Psalms which Apollinaire copied wrong from a collection of Bulgarian folklore. 

Thanks to Alan Astro for discussion of the poem, and especially to Carmit Harash for help with the Hebrew translation. 

בית הכנסת / גיוֹם אפולִינר

אוטומַר שׁוֹלם ואברהם לֵווֵרַן

בְּבֹקֶר שַׁבָּת לראשם כובעים ירוקים 

הולכים לבית הכנסת לאורך הריין

ושִפּוּלֵי הגבעות שם כרמים מסמיקים

הם רבים וצועקים דברים שבקושי נעז לתרגם

ממזר בן-הנידה או שיכנסו באביך שדים

הריין הזקן מרים את פָּנָיו הזורמות ומֵסב בחיוך מבטו מהם 

אוטומר שולם ואברהם לוורן כועסים

בגלל שאסור לעשן בשבת

בעוד הנוצרים חולפים ובפיהם סיגר מוּצָת 

ובגלל שאוטומר ואברהם שניהם אוהבים את 

לאה שעֵיניה כָּשֵׂה ובִּטנה כְּבָר קצת מתקדמת

למרות זאת בקרוב בבית הכנסת, בזה אחר זה

הם יִשְּקוּ לתורה מְניפים כובעם היפה 

בין עֳנפיו של חג הסֻכּות

אוטומר יחייך אל אברהם תוך זמירות

הם ישירו בלי קצב וקולם הֶחָמוּר של גברים

יעורר הֶמְיַת לִוְיָתן מן הריין כקול סתיו ממעמקים

ובבית הכנסת המלא כובעים יְנַענעו לולבים 

Hanoten nekamoth bagoim tholahoth baleoumim

The Synagogue / Guillaume Apollinaire

Ottomar Scholem and Abraham Loeweren

Sabbath morning with green hats on their head

Walk to the Synagogue alongside the Rhine

and the foothills where vineyards are blushing red

They argue and shout things for translation too vile

Bastard conceived in the menses or may the devil enter your dad

Old Rhine lifts his flowing head and then turns it away to smile

Ottomar Scholem and Abraham Loeweren are mad

Because on the Sabbath smoking is banned

Whereas the Christians pass by with burning cigars in their hand

And because Ottomar and Abraham both have an urge

For sheep-eyed Lia whose belly is starting to surge

But soon in the synagogue, one after the next

They'll kiss the Torah raising their handsome hat

It is Tabernacles, and among the limbs

Ottomar will smile at Abraham as he sings

They will descant out of tempo and the grave voices of men

Set Leviathan moaning deep in the Rhine like an autumnal hymn.

And in the synagogue full of hats they wave lulavim

"Hanoten nekamoth bagoim tholaoth baleoumim"

La Synagogue / Guillaume Apollinaire

Ottomar Scholem et Abraham Loeweren
Coiffés de feutres verts le matin du sabbat
Vont à la synagogue en longeant le Rhin
Et les coteaux où les vignes rougissent là-bas

Ils se disputent et crient des choses qu’on ose à peine traduire
Bâtard conçu pendant les règles ou Que le diable entre dans ton père
Le vieux Rhin soulève sa face ruisselante et se détourne pour sourire
Ottomar Scholem et Abraham Loeweren sont en colère

Parce que pendant le sabbat on ne doit pas fumer
Tandis que les chrétiens passent avec des cigares allumés
Et parce qu’Ottomar et Abraham aiment tous deux
Lia aux yeux de brebis et dont le ventre avance un peu

Pourtant tout à l’heure dans la synagogue l’un après l’autre
Ils baiseront la thora en soulevant leur beau chapeau
Parmi les feuillards de la fête des cabanes
Ottomar en chantant sourira à Abraham

Ils déchanteront sans mesure et les voix graves des hommes
Feront gémir un Léviathan au fond du Rhin comme une voix d’automne
Et dans la synagogue pleine de chapeaux on agitera les loulabim
Hanoten ne Kamoth bagoim tholahoth baleoumim

חברת חשמל

שיר חמישי מתוך New Weather, ספרו הראשון של פול מלדון, שמדגים את החריזה המפתיעה והמרתקת שלו. חבל שמשחק המלים בשורה הראשונה אובד בתרגום. 

Fifth poem from Paul Muldoon's first book, New Weather, demonstrating his surprising and fascinating rhyming. Alas(s), the pun in the first line is lost in translation. 

Henry Darger: Battle Scene during Lightning Storm, Naked Children with Rifles

הבּוסתָן החשמלי / פול מלדון

אנשי החשמל הקדומים בִּייתו את חמור הבר.

את הנפילה הם הכירו מצויין.

מדי פעם, הם היו נופלים מהעצים. בְּטַפּסם חזרה

רצו להוכיח משהו לְשכן.

ושכנים היו להם בהחלט.

אנשי החשמל חיו בכפרים

בשל הצורך בבטיחון והרעב המתמיד.

בכוחות משותפים היו מנתבים את האנרגיות שלהם 

למקומות נֵטרליים. כעס אל הדלת הנטרקת,

תשוקה אל הנשיקה.

וחשמל לארץ. משגנבו את

רַעמו של אֵל זועם, את ברקיו

הם למדו למתוח בין העצים.

הנשים אספו זיקים אקראיים אל תוך סינריהן,

את הנדנדה גילו ילדים

בין עמודי החשמל. בקבלם את הכּל כנתון ומובן,

אנשי החשמל היו מלאי בטחון, לא ממש יהירים.

הם החזיקו אש בתוך דלי,

הרתיחו עלים יבשים ומים בקומקום,

הביטו בַּמִכסה מוּרם וְמוּרם בידי אד כחול.

כך שכשאחד מאנשי החשמל במִקרה נפל,

זה התקבל כסיכון שבמקצוע.

היה בזה איזה הכרח. בקיר הצפוני של

הַאַייגֵר, היו סופות שלגים ידועות לשִמצה,

אם מישהו היה נופל שם, השכנים היו עשויים לומר: חתיכת טמבל.

את כל זה היה בלתי הולם

להחיל לגבי מטפס מנוסה של עמודי חשמל.

אני השגתי גובה כך כך רם?

אף אדם חשמלי לא היה יכול להיות כל כך שחצן,

תשעה, עשרה מטרים. אפילו פחות,

אם הנפילה היתה נבלמת על ידי גג של מחסן.

החגורה היתה פוקעת, השיחה נעשית,

האמבולנס מגיע ונושא את הנופל

בצווחה לבית חולים.

בו במקום אנשי החשמל היו עשויים להמציא את מסילת הברזל

רק מלִצְפות בַּמכסה המתרומם מְהאֵדים.

או להחליט שכל חוק חייב להתבסס על חוק הכבידה

רק מלחשוב על הנופל נפוּל.

אפילו אז כמעט ולא נשאר להם מה לעשות ולראות.

בהדרגה, הם אימצו חקיקה פְּלילית

לפִיה על אחרון עמודי החשמל תלו שֶלט

משיגי גבול יועמדו לדין.

הפירות הגבוהים, הַשָׁרים והחיים שעלולים לתת שוֹק או לְהָמית

נאסרו. משהחליטו שׁאֶת השכנים
ואת ילדי השכנים התמים צריך לעצור

לטובתם, הם בנו מחסום

של גדר תיל סביב עמודי החשמל. איש לא יָכַל עוד לתאר

התחשמלות, נפילה, את עידן התֹם.

The Electric Orchard / Paul Muldoon


The early electric people had domesticated the wild ass.
They knew all about falling off.
Occasionally, they would have fallen out of the trees.
Climbing again, they had something to prove
To their neighbours. And they did have neighbours.
The electric people lived in villages
Out of their need of security and their constant hunger.
Together they would divert their energies


To neutral places. Anger to the banging door,
Passion to the kiss.
And electricity to earth. Having stolen his thunder
From an angry god, through the trees
They had learned to string his lightning.
The women gathered random sparks into their aprons,
A child discovered the swing
Among the electric poles. Taking everything as given,


The electric people were confident, hardly proud.
They kept fire in a bucket,
Boiled water and dry leaves in a kettle, watched the lid
By the blue steam lifted and lifted.
So that, where one of the electric people happened to fall,
It was accepted as an occupational hazard.
There was something necessary about the thing. The North Wall


Of the Eiger was notorious for blizzards,
If one fell there his neighbour might remark, Bloody fool.
All that would have been inappropriate,
Applied to the experienced climber of electric poles.
I have achieved this great height?
No electric person could have been that proud,
Thirty or forty feet. Perhaps not that,
If the fall happened to be broken by the roof of a shed.
The belt would burst, the call be made,


The ambulance arrive and carry the faller away
To hospital with a scream.
There and then the electric people might invent the railway,
Just watching the lid lifted by the steam.
Or decide that all laws should be based on that of gravity,
Just thinking of the faller fallen.
Even then they were running out of things to do and see.
Gradually, they introduced legislation


Whereby they nailed a plaque to every last electric pole.
They would prosecute any trespassers.
The high up, singing and live fruit liable to shock or kill
Were forbidden. Deciding that their neighbours
And their neighbours' innocent children ought to be stopped
For their own good, they threw a fence
Of barbed wire round the electric poles. None could describe
Electrocution, falling, the age of innocence.

שיר אהבה

לנעמה.

 For Naama.

שיר אהבה / ויליאם קרלוס ויליאמס

אֲנִי שׁוֹכֵב פֹּה וְחוֹשֵׁב עָלַיִךְ:--

כֶּתֶם האַהֲבָה 

עַל העוֹלָם!

צָהֹב, צָהֹב, צָהֹב

מְאַכֵּל אֶת העָלִים, 

Georgia O'Keeffe: Red with Yellow

מַכְתִּים בִּזְעַפְרָן

עַנְפֵי קַרְנַיִם שְׁעוּנִים

בִּכְבֵדוּת

כְּנֶגֶד שָׁמַיִם חֲלָקִים סְגֻלִּים!

וְאֵין שׁוּם אוֹר

רַק כֶּתֶם סָמִיךְ-דְּבַשׁ נוֹטֵף

מעָלֶה לעָלֶה

ומעָנָף לעָנָף

מְקַלְקֵל אֶת צִבְעֵי

כּל הָעוֹלָם  -- 

אַת בַּמֶרְחַק שָׁם תַּחַת

שׁוּלוֹ אֲדֹם-היַיִן שֶׁל המַעֲרָב!

Love Song / William Carlos Williams

I lie here thinking of you:—

the stain of love

is upon the world!

Yellow, yellow, yellow

it eats into the leaves,

smears with saffron

the horned branches that lean

heavily

against a smooth purple sky!

There is no light

only a honey-thick stain

that drips from leaf to leaf

and limb to limb

spoiling the colors

of the whole world—

you far off there under

the wine-red selvage of the west!