/ɗʊːɱ-ɬʌɱ/

אחרי המלחמה  / רייצ׳ל גלווין

לג׳וזף פלום

כשהוא הגיע לחווה, הוא חיטט

בשידות, בארונות, במגירות,

והחבר׳ה שלו גם. היה שם נטוש, 

או כך הוא חשב, והחבר׳ה שלו גם. 

הוא ניסה לדבר עם אנשים בעיירה, והחבר׳ה שלו גם, 

אבל הוא היה היחיד שהיידיש שלו הצליחה 

לצלוח לגרמנית. הם קלעו לכווונתו. 

הוא, בחווה, לקח מצלמה ורובה

אבל החבר׳ה, מי יודע. לגבי הרובה

גם קשה לומר, אבל אחרי המלחמה הוא התחיל

לעסוק בצילום, למה לא, וצילם נשים יפות

שנים. נהיה די טוב בזה, ועוד איזה.   

זכה בפרסים ובלוחות חרוטים, שם אותם במגירה, שכח

את המלחמה, שכח את החבר׳ה, שכח את הנשים, שכח את המגירה.

***

After the War /  Rachel Galvin

For Joseph Flum

When he got to the farmhouse, he rifled through

the cabinets, drawers, and cupboards,

and his buddies did too. The place was abandoned,

or so he thought, and his buddies did too.

He tried to talk to people in town, and his buddies did too,

but he was the only one whose Yiddish made it

across into German. They took his meaning.

He, in the farmhouse, took a camera and a gun,

but his buddies, who knows. About the gun,

it’s also hard to say, but after the war he took up

photography, why not, and shot beautiful women

for years. Got pretty good at it, and how.

Won prizes and engraved plates, put them in a drawer, forgot

the war, forgot his buddies, forgot the women, forgot the drawer.